<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"כ</h1>
<h2>דף יד.</h2>
לענין מליחה לצלי איכא פלוגתא ביני ריבוותא. איכא מ"ד דלא צריך ואיכא מ"ד צריך. ואומר אני שנראה לומר דלכתחילה אמר מ"ד צריך, אבל בדיעבד אם לא מלח לצלי מותר. דבצלי נפק מיניה כל הדם אפילו לא נמלח. אבל לכתחלה צריך, שמא לא יצלנו יפה אלא כמאכל בן דרוסאי ולא יצא ממנו דם.
<h2>דף צג:</h2>
ואסור ליתן מים מכלי ראשון על התרנגולת למולגה. ולא משום דם הנבלע באיברים, דהוא מותר. אלא משום שכשמשים החמין מפליטין את הדם. שכשם שיש להם כח לבשל יש להם כח להפליט הדם מן האברים, ואחר כך בולעין אותו. והוא ודאי אסור, דאינו דם הנבלע באברים. כך כתב רבינו שלמה בתשובת שאלה, דסובר הרב ז"ל בעלמא דערוי ככלי ראשון הוא. והכי נמי אמרינן גבי מליגה. ויש מתירין, דסברי ערוי ככלי שני הוא. וכן רבינו יעקב ורבינו שמואל אחיו דבעלמא אמרינן ערוי ככלי שני הוא, וכל שכן התרנגולת דמותרת, מפני שיש עליה נוצה. ואנו נהגנו לאסור כדברי הרב רבינו שלמה ז"ל. אבל בכלי שני מותר אע"פ שיש קצת מן החכמים ש[אוסרים] גם כן בכלי שני, לא נהגינן כותייהו. וכן עמא דבר שעושין מליגה בכלי שני. מיהו אם נתן מים מכלי ראשון על התרנגולת מותר בדיעבד אחר שהורו להיתר רבינו תם ורבינו שמואל כמו שכתבתי. וכן גדי מותר למלוג בכלי שני. וכן עשו מעשה בהר חכמי ההר להיתר, שמלגו גדי רך בכלי שני.
<h2>דף קיב.</h2>
פירש רבינו שלמה מליח הרי הוא כרותח, היינו כי אינו נאכל מחמת מלחו. והוא כמו שמולחין אותה בימות החורף להתקיים כל ימות השנה. ורבינו יעקב פירש כל מליחות שאנו עושים לבשל מיד בקדרה מקרי אינן נאכלות מחמת מלחן והוו כרותח. ולא נראית סברתו לרוב הרבנים.
ככר שחתך עליו בשר צלי מותר, שאינו אלא שמנינות אדומה, בין שיהיה הבשר אדום בין אינו אדום, או שיהיה המיחל היוצא מהבשר צלול או עבה מותר.
<h2>דף קיב:</h2>
אם שהה הבשר אחר מליחה בכלי מנוקב כדי שיעור צלייה ואחר כך נתנוהו בכלי שאינו מנוקב אין לחוש. וכן כל ציר צלי שנפל על הכלים או על האוכלים אחר שיעור צלייה אינו (אסור) [אוסר]. אבל אם נפל על האוכלים קודם שיעור צלייה יש שכתבו [כי] אסור כל מה שהציר עליו, והשאר יקלוף, שאין הציר מפעפע. ויש לומר שאם אין ידוע על איזה מקום נפל הציר שבטל בששים, שאין חומר בציר [יותר] מבדם. ואם מלח חתיכה אחת על חתיכה שלא נמלחה עדיין בין למעלה בין למטה כשרה אותה חתיכה. דכי מלח אותה החתיכה נפיק הדם על ידי מליחה. אע"ג דדם דאתי מעלמא הוא, כיון דלא פלטה דם דידה, נפיק אותו דם על ידי מליחה. המולח חתיכה של בשר על גבי חתיכה שנמלחה כבר קודם לכן אחר שפלטה כל דמה, אותה חתיכה שנמלחה אסורה. ואין לה תקנה במליחה אחרת, כיון שפלטה דמה אחר כן אינו יוצא ממנה הדם שבא מעלמא. אבל העליונה מותרת. ואין צריך ששים מן החתיכה העליונה אלא במאי דנפיק מינה. ואם חתיכה שנמלחה היא למעלה וחתיכה שמולח עתה למטה, התחתונה מותרת. והעליונה יש שמצריך [לה] קליפה במקום חיבורו. ונראה לומר דבהדחה סגי, שאין דרך למלוח כל כך שלא יהיה נאכל מחמת מלחו, ולא חשבינן ליה כרותח.
<h2>דף קיג.</h2>
אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. וצריך להדיח תחלה הבשר. ומולח ומדיח. ואי חלליה בי טבחא סגי ליה במולח ומדיח. והדחה ראשונה בכל דהו סגי. ומשום הכי צריך הדחה קודם מליחה, דדרשו רבותינו ז"ל בפסוק [ויקרא ב'] במלח תמלח, מאי במלח, בעוד שהוא לח תמלח ולא כשהוא יבש. וכשמולח הבשר מולח אותו במלח גסה כחול הגס, שתהיה כמו גרעיני חטים. ולא במלח דקה, שהמלח דקה כקמח נבלע בבשר ואינו מוציא דם. וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו. וצריך שינפץ חוץ לכלי ואחר כך מדיח אותו בכלי ואע"פ שאינו מנוקב. ואם מדיח אותו בכלי מנוקב אינו צריך ניפוץ חוץ לכלי. ולבשר צלי אין צריך ניפוץ המלח שעליו, מפני שהאור שואב דם המלח. וכשרוצה לתתו בקדרה צריך הדחה שתי פעמים, מים ראשונים להעביר המלח הבלוע מן הדם, ומים שניים להדיח לחלוחית של מים ראשונים שנשארו על הבשר. וכן משמע מדאמרינן "ומדיחו יפה יפה" רוצה לומר פעמיים.
אין אדם רשאי לשהות הבשר אחר שנשחטה הבהמה או העוף שלשה ימים שלא ימלח אותה. שאם שהה יותר לא יקבל הבשר המלח מרוב יבשותה. ואפילו תעמוד במקום לח כל שלשה ימים, ואחר [כך] השרה אותה במים, אע"פ [כן] לא תקבל מלח לעולם, ותשאר אסורה. והר"ם לא דבר [בזה] ולא ביאר דבר מזה. ויש מי שאומר כיון שלא ביאר הרב ז"ל זה, לא אסרינן לההוא בישרא אם נשתהה שלשה ימים או יותר בלא מליחה, ובלבד שלא יהא יבש הרבה. שאין דבר נעלם מהר"ם במה שהוא אסור שלא הביא בפירוש בחיבורו הנכבד. ושמעתי שזאת ההוראה יצאה מחכמי צרפת. ושמעתי גם כן שהוציאו הוראה זו משמועה אחת מסדר קדשים. [אבל] לא ידעתי באיזו מסכתא היא. עוד אחשוב שסמכו הגאונים לאסור בשר ששהה שלשה ימים בלא מלח, מההיא דסנהדרין [צ"א ע"ב] דא"ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה בו באדם משעת יצירה או משעת פקידה א"ל משעת יצירה א"ל וכי אפשר לחתיכת בשר שלשה ימים בלא מלח א"ל משעת פקידה וכו'. כתב החכם אדוני מורי שין בוניאק נשיא. דזה לשונו בקונדרס אחד. כי ראיתי לעניות דעתי שורש דבר בסמך שהביא הנשיא שון יאקוב דבניולש נ"ע, אמרתי אני בלבי שטוב לדונו לזכות. וזה שנראה לנו שכוונת רבנו באמרו וכי אפשר לבשר שישהה שלשה ימים בלא מלח. שדימה הנשמה באדם כמלח בבשר. ותהיה תשובתו כך לאנטונינוס, שכיון שהטיפה שמורה ובאה ליצירה, צריכה היא שימור משעת פקידה לבל תיפסד בתוך שלשת הימים שאפשר להיות בין פקידה ליצירה. שזה כמו שאמר הכתוב [איוב י'] ופקודתך שמרה רוחי, שרוצה לומר שהרוח שמרה הפקידה שהיא מיוחסת לשם יתברך, לפי שהכל בא מאתו. והרוח שנתן בה שמרה, כמו שהמלח שומר הבשר מהפסד. כי בזולתו תפסד לגמרי. וכן תמצא שנמשלה הנשמה למלח באומרם ז"ל [נדה ל"א ע"ב] גבי שלשה שותפים יש בו באדם וכו', שכתוב שם וכשהגיע ליפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, ונשאר חלק אביו וחלק אמו. והיינו דאמרי אינשי פוץ מילחא ושדי לכלבא. ואם יקשה עלינו לפי שהמקום שהביאה החכם הנזכר יש לומר שיש לנו ללמוד מדברי תשובת רבי לאנטונינוס באומרו וכי אפשר לבשר שישהה שלשה ימים בלא מלח, ולא סיים שם "שלא יסריח", שבא ללמד לפי דרכו כי בשום פנים אי אפשר לשהותו כל כך, אם שתסריח ותפסד אז לגמרי, אם שבלא זה תתיבש ותאסר משום דם ותפסד מאותו טעם גם כן. ומה שאמרת אתה החולק, שאין להביא ראיה מהגדה. הלא תמצא שהרב בעל העיטור נותן הטעם לספירת העומר מדדרש פסוק [שמות ג'] תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו'. לכן אין לזלזל כל כך [באותו] הסמך שהביא החכם הנזכר. כי חוץ מכבודך אין שום שגיאה אם הביא ממנו סמך מסכים עם קבלת הגאונים. ואומר אני שראוי להחמיר כדברי חכמי צרפת ואע"פ שלא ביאר זה הר"ם, דטעמא קא אמרי. שכמה דברים מצאנו שהשמיט הר"ם בדבר שהוא של איסור, והוא נכלל בדבר אחר שהביא הר"ם ז"ל. ואיסור זה יש לומר שנכלל גם כן בדבר אחר. והמנהג בכל מקום שמליחה שניה מולחין אף בכלי שאינו מנוקב. לצורך קדרה כדי הילוך מיל. ויש מי שאומר ששהיית המלח כשיעור צליה, וכ"כ רבני צרפת. ואחר מליחה והדחה נהגו לתת הבשר תוך מים רותחים אבל לא פושרים, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם. ודבר זה נהגו משום חשש שמא לא נשתהה הבשר שיעור מליחה. ואע"פ שהמים מפליטים שמנינות אין מפליטים דם אלא צומתין אותו, ודם האברים היכא דלא פריש מותר. אין אדם רשאי להניח הבשר במלח הראשון כדי ליבשו, מפני שהמלח האסור מתיבש עליו ונבלע בו, ושוב אינו יוצא על ידי הדחה. אלא צריך להדיחו מאותו מלח האסור קודם שייבשנה. מלח שבלע דם הבשר ממליחה הראשונה או שנמלח בו בשר איסור, אסור למלוח בו דבר היתר או לתבל בו תבשיל. ולא אמרינן שמה שבלע המלח מן הדם או מן האיסור שהוא נשרף בתוך המלח, שהרי האיסור עצמו בעין, והרי המלח נאסר בו, ואסור לאוכלו ולמלוח בו שום דבר היתר. ויש סברא אחרת שמקילין בזה. מיהו סברא ראשונה היא עיקר. וכן עמא דבר כמו שכתבנו.
לענין מליחה לצלי איכא פלוגתא ביני ריבוותא. איכא מ"ד דלא צריך ואיכא מ"ד צריך. ואומר אני שנראה לומר דלכתחילה אמר מ"ד צריך, אבל בדיעבד אם לא מלח לצלי מותר. דבצלי נפק מיניה כל הדם אפילו לא נמלח. אבל לכתחלה צריך, שמא לא יצלנו יפה אלא כמאכל בן דרוסאי ולא יצא ממנו דם.
אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב. פירוש אם לא שהה עליו המלח שיעור מליחה. ולא צריך למימלח ליה גרמא גרמא. ואפילו מאה חתיכות זו על גב זו מותר למלוח. ועכשיו נהגו לדקדק בהנחת החתיכות מבהמה דקה על חתיכות בהמה גסה, אע"פ שא"צ לכך. כשמולח אדם חתיכת בשר צריך ליתן מלח בכל צידי החתיכה למעלה ולמטה. מדאמרינן במסכת מנחות פרק הקומץ רבא [כ"א ע"א] גבי על כל קרבנך תקריב מלח, כיצד הוא עושה, מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח, אמר אביי וכן לקדרה.
ואסור ליתן מים מכלי ראשון על התרנגולת למולגה. ולא משום דם הנבלע באיברים, דהוא מותר. אלא משום שכשמשים החמין מפליטין את הדם. שכשם שיש להם כח לבשל יש להם כח להפליט הדם מן האברים, ואחר כך בולעין אותו. והוא ודאי אסור, דאינו דם הנבלע באברים. כך כתב רבינו שלמה בתשובת שאלה, דסובר הרב ז"ל בעלמא דערוי ככלי ראשון הוא. והכי נמי אמרינן גבי מליגה. ויש מתירין, דסברי ערוי ככלי שני הוא. וכן רבינו יעקב ורבינו שמואל אחיו דבעלמא אמרינן ערוי ככלי שני הוא, וכל שכן התרנגולת דמותרת, מפני שיש עליה נוצה. ואנו נהגנו לאסור כדברי הרב רבינו שלמה ז"ל. אבל בכלי שני מותר אע"פ שיש קצת מן החכמים ש[אוסרים] גם כן בכלי שני, לא נהגינן כותייהו. וכן עמא דבר שעושין מליגה בכלי שני. מיהו אם נתן מים מכלי ראשון על התרנגולת מותר בדיעבד אחר שהורו להיתר רבינו תם ורבינו שמואל כמו שכתבתי. וכן גדי מותר למלוג בכלי שני. וכן עשו מעשה בהר חכמי ההר להיתר, שמלגו גדי רך בכלי שני.
